top of page
העיר נרדמה, אבל החדר שלהם היה מואר בנשימות.
היא שכבה על הגב, עיניה עצומות, והוא עקב אחר קו הצוואר, כמו מצייר בידיו.
כל עצירה קטנה עוררה רעד.
היא סובבה אליו את הפנים, נושמת עמוק, כאילו מזמינה אותו להמשיך את המסע.
באותו לילה הזמן התארך — לא היה שעון, לא הייתה מילה, רק תנועה איטית ומתמשכת שחיברה בין שניהם.
תגובות
-
-
-
0
0
0
bottom of page